בכל פעם ששמעתי את המילה צ’יקונג, משהו צלצל בתוכי, הרגשתי משיכה לתחום זה מבלי שאדע כלל במה מדובר. במשך השנים התנסיתי בתרגולים שונים כגון יוגה, פלנדנקייז ופילאטיס. פגשתי שיטות נהדרות ומורות נפלאות, אבל הרגשתי שאני מכריחה את עצמי לתרגל. התרגול הגופני היחידי שהתמדתי בו במשך שנים היה ההליכה היום יומית לאורך חוף הים.
לאורך השנים, החל מהיותי בת 20, הקדשתי את רוב מרצי וכוחי לריפוי הנפש שלי. נדרשתי לרפא את הכאבים והחרדות שנוצרו בי בעקבות מותה של אמי בילדותי המוקדמת וגילוי העריות שעברתי מצדו של אבי בילדותי ובנעורי. הגוף שלי דיבר תמיד וסימן לי על נחיצות הריפוי, אך עד שלא עיבדתי את הטראומה והפגיעה, לא יכולתי להתקרב אל הגוף ולהשתמש בעיקר בו כגורם ומשפיע על איכות חיי.
לפני מספר שנים שמעתי על קבוצת תרגול צ’יקונג המתקיימת בקרבת אזור מגורי. הימים והשעות התאימו לי וכך גם קולה של המורה עמה שוחחתי בטלפון. הגעתי לשיעור הראשון, בהתרגשות מהולה בידיעה, אשר הוכיחה את עצמה למין התנועה הראשונה. עמדתי זקופה, כפות רגלי על האדמה, קודקוד ראשי פתוח לשמים וחשתי ששבתי הביתה. דמעות זלגו מעיני. ללא כל הגיון ולמרות שלא הכרתי אף אחת מהתנועות ולא הכרתי את התרגול, התחושה הפנימית הייתה של היכרות עמוקה, של ידיעת הדרך וידיעת השפה.
לאחר שנתיים שבהם תרגלתי לעומק, טסתי לסין לקורס להכשרת מורים ולמין השבוע הראשון הבנתי מדוע אני חשה חיבור כל כך עמוק לתרגול.
תאוריית הצ’יקונג Zhineng Qigong מדברת על האחדות, על היותנו אחד ואחת עם כל הקיים, על החיבור העמוק שלנו לטבע, על השדה שכולו אהבה צלולה וטהורה. כך אני חיה את חיי במשך כל כך הרבה שנים ומכאן שגם אם אינני מכירה את התרגול על כל דקויותיו, אני דוברת את שפתו והמהות שאותה הוא מייצג, היא המהות שלאורה אני חיה.