ישבתי על השטיח, עצמתי עיניים. דפנה החלה להפיק מגרונה שירה פראית וקדומה. בהתחלה לא ידעתי כיצד להתייחס לקולות שבקעו ממנה. המיינד שלי חיפש משהו מוכר, מובן, להיאחז בו. מחשבות התרוצצו לי בראש. חוסר שקט. חלפו כמה דקות וקיבלתי החלטה שאני לא מבין, לא צריך להבין, אני פשוט מתמסר. בואו קולות, כנסו פנימה, אני לא בורח לשום מקום. והם נכנסו. בזה אחר זה. קולות דקים וגבוהים, קולות מחוספסים, קולות צורמים, קולות צלולים, מילים לא ברורות ושירת מלאכים. בהדרגה, אין לי מושג כמה זמן עבר באמת, הרגשתי כיצד הקולות האלה - או הוויברציות הללו - ניגשים אלי בעדינות נכנסים לגופי פנימה ומקיפים את הלב שלי. כמו גדוד חרוץ של בנאים זעירים הקיפו הוויברציות האלה את הלב שלי והחלו בשקדנות לתקן, למלא, לאחות את השברים. בסופה של השירה פקחתי עיניים. הייתי די המום. דפנה חיבקה אותי. אמרתי לה שהרגשתי איך הצלילים כיוונו לי אל .. והיא, בשיא הטבעיות, השלימה– "אל הלב". לשמחתי לא נטשו הבנאים הקטנים את הלב שלי גם אחרי שהשירה של דפנה הפסיקה. למעשה במשך יומיים שלמים הרגשתי את הרטט העדין הזה בלב שלי, שהלך והתמלא, נפתח והתרפא. כילד קטן חטפתי כנראה כמה אכזבות קשות וכדי להגן על עצמי סגרתי את הלב. זה היה לפני יותר מ-40 שנה. עכשיו, בזכות עבודת השירה של דפנה, הגיע הזמן שלי לפתוח מחדש את הלב כלפי העולם ולאהוב.

ישבתי בשקט, עצמתי עיניים, וקולות מיוחדים, שלא ברור היה לי כיצד הם מופקים מגרון אנושי – החלו לעטוף אותי. חשתי שאני מתמסרת לבליל של צלילים ייחודיים, מפלחים, המרקדים סביבי - כשלעיתים נדמה היה אינדיאנית שאמאנית משמיעה את קולה השבטי הקדום, ולעיתים סוג של נהמות גרוניות ממימד אחר... מעין "תקשור של קולות מן האינסוף". ובעוד אני חווה את החוויה הייחודית הזו, חשתי שהקולות נוגעים בי, גורמים לרטט פנימי לא מוסבר, כאילו כל תא ותא בגופי ננגע. התרגשות אחזה בי, וחשתי תחושה שמדובר ברגע מכונן בחיי. ואכן – כך היה. המפגש עם הקולות המרפאים של דפנה, עורר בי זיכרון קדום של טראומת ילדות, שבעזרת הצלילים הללו הצליח להבליח מתוך תת ההכרה, ממקום כה מודחק... צלילי קולה של דפנה אפשרו לי לפגוש, לקבל, להבין ובהמשך – גם לטפל באותה טראומת ילדות, שאותה כלל לא זכרתי בצורה מודעת, חרף היותי אישה מודעת ופסיכותרפיסטית. דפנה הינה אישה ומטפלת יוצאת דופן, מוכשרת, קשובה, רגישה ומלאת חמלה, אשר זכתה במתת אל - כישרון ריפוי נדיר וייחודי.

בשדה הקולות של דפנה מלווים סוג של טקס התקדשות. מולי ניצבת דמות מרשימה, אני כורעת לפניה ברך להנחת כתר לראשי וכשאני מתרוממת מונח גם תליון סביב צווארי. הקולות ממשיכים ומגביהים אותי עוד ועוד, רגליי על הקרקע, אך דמותי גבוהה מאוד, ומעלה עוד ועוד. עד שאני עוברת בגובה אף את הכדור הסגול שמולי ואז אני מקרבת אותו אליי ומחבקת אותו אל לבי, גופי מתעגל סביבו. איזו התרגשות וכמה אהבה. אני מניחה לכדור ומביטה סביב, אני כל כך גבוהה ורואה לפתע הרבה מעבר לעולם שלי. וואוו והקולות של דפנה ממשיכים ואני שוב ב"גודלי הרגיל", יושבת בלב מעגלים של אנשים – מעגל קטן סביבי, ואחד נוסף גדול יותר סביבו, וכך הלאה – המעגלים שממלאים את השדה כולו, שירתה של דפנה עוטפת את כולם. לא נוח לי להיות במרכז, אני מבקשת להצטרף למעגל הקרוב אליי, להיות חלק ממנו, אבל אני מתבקשת להישאר במקומי. ואז אני רואה מעגל של מרפאים שמקיף אותי, כל אחד מהם מביא/משמיע בתורו קול אחר, כמו מסר אחר. קולותיה המגוונים של דפנה בוקעים למעשה מגרונותיהם של מרפאים שונים, שמגיעים ממחוזות שונים, מזמנים שונים, מתרבויות שונות. איזה ריפוי יש כאן ואיזו התרגשות. צמרמורת. אני משחררת ומתמסרת להם.